מאמר מאת הרב א.פירר לשנת תשע"ג

מאמר מאת הרב א.פירר לשנת תשע"ג

במפת הדרכים המובילה את החולים בתקופת התמודדותם במחלתם, ישנה יותר מצומת אחת ואני כנראה ניצב בצומת האחרת, בצומת שהקהילה הרפואית בישראל חולפת על פניה, לעיתים מבלי להתוודע לקיומה.

הרופא הישראלי מהרגע שדרכו רגליו על מפתנה של הפקולטה הרפואית, לומד ומתחנך להכיר את החולה העומד לפניו ולנסות להעניק לו את הטוב ביותר תוך ניצול מירבי של הידע הרפואי שאותו קלט בלימודיו, שימוש באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המדע הרפואי וכמובן ניסיונו המצטבר אותו רכש במרוצת שנות עבודתו עם כלל ציבור החולים.

המגע היומיומי של הרופא הינו עם ציבור הנותן בו את האמון, לעיתים מתוך בחירה אישית ולעיתים מכורח הביורוקרטיה שהפגישה ביניהם.

הצומת שבה נמצא אני עם יתר מתנדביה של אגודת עזרה למרפא, שונה. המפגש שלנו עם ציבור החולים ובני משפחותיהם, נעשה מיוזמתם, לאחר מפגש קודם עם מערכת הבריאות. יוזמה שלעיתים מעידה על חסרון בביטחונם העצמי שאם לא כן, לא היו מטריחים עצמם בימים שממילא טרדותיהם רבות.

אלינו, לא מגיעים כדי לקבל מזור למחלה או איזה מרשם כרפואה, אלינו מגיעים לקבל עידוד ועיצה, מגיעים כדי לחזק את תחושת הביטחון להמשך ההתמודדות, לדעת האם הדרך המוצעת אכן תובילם נכונה או שמא עליהם לחפשה במקום אחר, אצל רופא אחר, במרכז אחר או בשיטת טיפול שונה.

המאמץ שאנו משקיעים רב הוא, אך שכרו רב עוד יותר, לראות את סימני הדאגה ואת אותות הייאוש אצל חלקם של הפונים לעזרתנו ומנגד לראות שפועלנו למענם הצית בהם זיק של תקווה שחיוך של רגיעת מה נלווה אליו, לראות עד כמה צוברים החולים כוחות להמשך ההתמודדות, כוחות שהם עצמם חלק בלתי נפרד מצעידתם בדרך שתוביל להחלמתם, כל אלה נותנים לנו בעזרת ה' את הכוחות להמשיך במלאכה הקשה שנטלנו על עצמנו.

למרות קירבתי האישית לרופאים רבים, כשביניהם רבים ממובילי הרפואה הישראלית, כל אחד בתחומו, קשה לי לומר שיודע אני לחוש את אשר בליבם בעומדם מול ציבור החולים הנזקק לניסיונם ולידיעותיהם הרבות, שהרי הבנה זו דורשת חדירה לעוצמת הרגשות העדינים שלהם שבוודאי מרוכבים מעברם ומהרבה אירועים שרקמו את מסכת חייהם העניפה.

גם אם הייתי נשאל שאלה זו, לא הייתי יכול לענות עליה ובוודאי לא בשורות הספורות העומדות לרשותי במסגרת מאמר זה, אך בכל זאת אנסה לשפוך אור על אחד ממרכיביה של התשובה כפי שנראה לי ממבטי האישי.

"חולה" זו הגדרה לא נכונה, חולה זה אדם כמוני וכמו כל אחד אחר, זה יצור אנושי מאותו סוג שממנו מורכבת האנושות כולה, זה אדם שנקטעה מרוצת חייו השלווים, זה אדם שברגע קט הפך להיות תלוי בזולת, תלוי ברופאים ותלוי ברפואות. הוא יכול להיות איש רוח או איש עסקים בעל משפחה או יושב בדד, זהו אדם שחייב להיקרא אדם וחובת הסובבים אותו לדאוג לכך ולהשתדל בשמירת כבודו.

בימים הנוראים, ימי הדין והרחמים, עומדים אנו יחד עם כל בית ישראל ושופכים את ליבנו בתחינה שהדין יהיה ברחמים למרות שהשכל האנושי רואה בכך שני הפכים, שהרי רחמים הם מניעת מיצוי הדין.

בשעות נשגבות אלו, מאמינים אנו שנחתך גורל האדם "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי בחרב ומי באש, מי ברעש ומי במגיפה…. מי ישלו ומי יתייסר" אלו מילים שטומנות בחובן את הכל, את כל האירועים שיעברו על האדם כפרט בשנה שתבוא ואת כל האירועים שיעברו על הכלל "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום…".

מעתה, כל שנותר לנו הוא לצפות כמו בסרט שתסריטו נקבע מראש ולראות את הוצאתו לפועל של הדין, שוב, החולה שלפנינו הינו כחייל במערכה הגדולה, כחייל שנגזר עליו לשאת בסבל, חובתנו כחיילים באותה מערכה לשנס מותנינו ולהתייצב לימינו, לנסות לגמד את עוצמת הסבל ולטעת בו בטחון לעתידו תוך שמירה מירבית על כבודו.

אין אנו יודעים את חשבונות בורא העולם ולכן לא נוכל להסיק מכך שכל הסובל, מרצה את עונשו על דבר זה או אחר, לעיתים הסבל הוא אמצעי לשלב שעדיין נסתר מאתנו ולעיתים הסבל הוא כור היתוך להכשרת האדם ואישיותו לטוב המצפה לו, אך עם זאת, לעיתים הסבל הוא איתות לאדם לשנות את נתיבו ולהיטיב את אורחות חייו.

המחלה והסבל הינם נקודות ציון בחייו של האדם ודווקא בגין כך, חובתנו להעניק לו את מלא התמיכה לה הוא זקוק וחובתו של הממסד הרפואי לאפשר לו את הנגישות לטוב שבאפשרותו להציע.

בשלושים וארבע שנות פעילותי בעזרה למרפא, ליוותי חולים רבים, שמעתי מהם תשבחות על הממסד הרפואי ושמעתי גם את ההפך, מסתובב אני רבות במסדרונות בתי החולים כצופה מן הצד שעינו צדה את הצדדים הרבים שלאיחודם מתאימה הכותרת "הממסד הרפואי הישראלי" את הטוב שבו ואת הדרוש תיקון, רואה אני חולים שהמטפלים בהם רואים קודם את האדם שבחולה ומעניקים לו ולסובבים אותו את כל שבאפשרותם אך עם זאת נתקל אני לצערי גם במקרים בהם המטפלים רואים נגדם רק חולה וכאילו שכחו את האדם שבו, את נפשו של החולה שדווקא בתקופת ההתמודדות עם המחלה, הופכת להיות רגישה יותר וחשופה יותר לפגיעה מצד מי שבידו הפקיד את אמונו וגם אם במרבית המקרים הפגיעה נעשתה בשגגה, רישומיה נחרטים עמוק בלב החולה וללא ספק סודקים הם את חומת האמון הכל כך הכרחית להצלחתו של כל טיפול רפואי.

אינני בא חלילה להיות כמטיף בשער, אלא להיות כעין שופר של חלק מתחושות לב הפונים לעזרתנו, לאלו שמחפשים את צומת הדרכים השונה שלא תמיד מסומנת במפת הדרכים של הרפואה הישראלית...